כילדה, גדלתי בבית שחי ונושם כלי רכב. אבא שלי עסק כל חייו ברכבים. כילד, הוא ראה את המכוניות הראשונות בארץ עולות על הכבישים המעטים שהיו. כנער, הוא פירק והרכיב מנועים וחלקי רכב שונים בבית הספר המקצועי בו למד. בצבא, היה עושה ביקורות לציי רכב ולציוד מכני כבד בבסיסים שונים בארץ. במקצועו היה מורה לנהיגה לרכבים פרטיים ולנהגי משאיות, הוא היה שמאי, הוא היה מנהל ציי רכב וציוד מכני כבד... הבנתם את הרעיון בטח.
האחים שלי ואני תמיד היינו רבים מי ישב במושב שליד אבא כשיצאנו לטיולים או סתם לנסיעות בערב כדי להינות ולסגור את היום. כולנו רצינו לחוות את הנהיגה שלו מקרוב. אבא שלי היה נוהג מאוד מהר ובאותו זמן מאוד בזהירות. היה נדמה כאילו הוא קורא את מחשבותיהם של כל הנהגים מסביבו וצופה בדיוק מה הם עומדים לעשות.
בגיל 18, גם אני כמו כל החברים שלי, הוצאתי רישיון נהיגה. בניגוד לכולם, אני לא קיבלתי את הרכב מאבא שלי כדי להראות לכולם שעברתי טסט, ושאני כבר ילדה גדולה. לא! בדיוק כמו שני האחים שלי לפני, גם אצלי הרישיון היה רק סמל – סמל לכך שאני מוכנה להתחיל ללמוד נהיגה.
מה זאת אומרת?! אני אסביר...
אמנם אין מה להשוות בין לימוד הנהיגה היום לזה של פעם, ואמנם אין מה להשוות בין הנהגים של היום לנהגים של פעם, אבל בעיני המשפחה שלי – מעולם לא לימדו פה נהיגה. לימודי הנהיגה הסתכמו בהפעלת הרכב, הזזתו מקודה א' לנקודה ב' ובמקרה הטוב גם לימדו להחנות נכון.
אז, מצאתי עצמי עם רישיון להתחיל ללמוד נהיגה. רוצים לדעת מה כלל הקורס? ובכן, זה התחיל בהסבר כללי על הרכב האוטומטי של אבא (אף אחד מאיתנו לא הורשה ללמוד נהיגה על רכב אוטומטי, אלא רק על גיר רגיל. תודה אבא!). לאורך כל הקורס עם אבא הדגש העיקרי היה על המראות ברכב ועל המשתמשים האחרים בדרך (אבא שלי סירב לקרוא להם "נהגים"). השלב הראשון היה בשבתות ב- 06:00 בבוקר: נהיגה בכבישים רבי מסלולים מחוץ לעיר, נהיגה בכבישים חד-נתיביים מחוץ לעיר, נהיגה נכונה בעליות, ירידות וסיבובים, שימוש נכון בבלמים, ניצול נכון של כח המנוע. אחר כך, עברנו לשיעורי ערב – אותם מסלולים, אבל בחושך – כולל כבישים עם תאורה ובלי תאורה. לאחר מכן, עברתי שלב לאמצע השבוע – נהיגה בתוך העיר – ביום, בלילה, בעומס. השלב האחרון היה בחורף – כל סוגי המסלולים וכל מיומנויות הנהיגה ברוחות חזקות ובגשם שוטף.
בסוף, אחרי שנתיים של קורס נהיגה מקיף, קיבלתי את הרכב פעם ראשונה לבד.
השנים חלפו, ועם כל רכב שזכיתי לנהוג, תודתי והערכתי לאבא הלכו והתעצמו – אין לי בעיה של בטחון בנהיגה, בטחון על הכביש, גודל הרכב, סוג הגיר.
ואז החלה להתפתח האהבה לשטח, לג'יפים. סיפרתי לכם פעם שבהתחלה הייתי צופה מהצד, עד שלא יכולתי יותר. ואז עשיתי את מה שאני אוהבת – למדתי. קראתי על מערכות הרכב השונות, קראתי על חילוץ ממצבים שונים בשטח, לקחתי קורס עם חבר שהיה מדריך לנהגי האמרים בצבא. כל פעם שאני נוסעת בג'יפ, אני לומדת משהו חדש – מהרכב עצמו, מהשותפים שלי לטיולים ומעצמי.
הנה משהו מעניין וחביב שנתקלתי בו שיכול לעניין כל מי שמבין או לא מבין בג'יפים. הדגמה של מערכות ההנעה 2x4, 4x4, פעולת נעילת הדיפרנציאל, נסיעה בכביש, בשטח, על סלעים, אובדן אחיזה במים או על קרח.
מקווה שתהנו
אורלי
לחץ כאן על מנת ללמוד כיצד להוסיף סרטון מיו-טיוב לתוך הודעה
