הסוף היה ידוע מראש, אבל הופתענו.

מועדון הרנגלר הישראלי החליט לאמץ אל ליבו קבוצה מיוחדת ביותר – קבוצה של קשישים.

אני לא מנסה להיות מנומס או להתנסח בעדינות, זו באמת קבוצה של קשישים – חלקם עוד מלפני קום המדינה.

לפני שמישהו מהקוראים נעלב, הרשו לי להסביר – מדובר בקבוצה ייחודית של כלים – כולם ממפוארי מותג JEEP.

ביום שישי, 5 בנובמבר, בשעת צהריים מוקדמת נדהם כל מי שהגיע לתחנת הדלק בצומת בית-דגן. שישה-עשר כלים קדומים חנו בצד וקישטו את הכניסה לתחנה. לאחר שיחת עידוד קלה של המארגנים זיו וניר להרגעת החששות של הנהגים לגבי המרחק אותו עומדים הג'יפים לעבור, יצאה השיירה המפוארת לדרך.

עד מעלה אדומים.

בדרך, עצרנו פעם-פעמיים… שלוש-ארבע…

ואז – תדלוק אחרון, ולשטח.

מרגע שחשו צמיגי הקשישים במגע המוכר של החול והאבנים של המדבר הארצישראלי, הזמן כמו עמד מלכת ואף חזר לאחור. פתאום הם הרגישו כל כך בבית שאת כולם הציפה גאווה לראות כיצד הם שותים בתאווה את מסלולי העפר.

טיפסנו, ירדנו, עצרנו, המשכנו.  והכול – כמו שעון.

לקראת ערב – מתארגנים לחניית לילה.

כולם מסתדרים במעגל וצ'יק-צ'אק נערמים קרשים במרכז, מדליקים מדורה, מנגלים מתחממים, ניחוחות עולים וקולות שמחה נשמעים מכל עבר.

כשכולם כבר שבעים, נשלפות הגיטרות, שרים ועושים שמח בסגנון של פעם.

למחרת, ממשיכים בנסיעה לאחר ארוחת בוקר קלה, וגם ביום זה הקשישים מרגישים מצויין וצולחים את המסלול המגוון באבירות המאפיינת אותם.

אני יצאתי לטיול כמלווה עם הרנגלר הצעיר שלי, עם האישה והילד בן השנתיים-וחצי.  במהלך הנסיעה, כששיירת הענתיקות מתנהלת לה לאיטה, מצאתי עצמי תוהה – איך לעזאזל עברו את זה הסבים שלנו עם הילדים שלהם? בכל פעם שבני מתקרב לג'יפ, הוא כבר מתחיל עם הבקשות שלו – לצפות ב"מדגסקר" או ב"טררם קידס" ב- DVD ובכל פעם שאני פותח חלון להרגיש קצת את הטבע, הוא מתלונן "יש לי רוח" ואני מבין את הרמז – הוא מעדיף מזגן.

אני עוד איכשהו נופל בין הדורות שעוד יכולים להזדהות עם הקשישים אבל מסוגלים גם לקבל את הטכנולוגיה.

אני מקווה שלמפגש הבא אגיע עם קשיש משלי.

אני בספק אם בעוד עשרים שנה בני יסכים לקחת סיבוב על הרנגלר.

את התמונות מהטיול תוכלו לראות בקישור הבא:
http://www.wrangler-life.com/node/227

שלכם,
עמית

הכתבה התפרסמה במגזין 'הגה' גיליון דצמבר 2010

לתגובות לחצו כאן