מה המשותף בין טיול ג'יפים לבין משחק דומינו בבית גיל הזהב?

אני בטוח שלפעמים המשפחה הקרובה ו/או החברים הקרובים, אלו שלא כל כך מחוברים לצד הג'יפאי שלכם, שואלים "מה אתם מוצאים בטיולי הג'יפים?"

אז לי יש סבתא כזו.  מאז גיל 16 אני נוהג לפקוד את ביתה של סבתי בכל יום שישי לארוחת צהריים, אך מאז שנכנס לחיי הג'יפ, קורה לפעמים שאני נאלץ לומר "סבתא'לה, בשבוע הבא אני לא מגיע."  ואז שוב, כבכל פעם, זה חוזר על עצמו – "שוב פעם טיול ג'יפים?  מה אתה מוצא בזה?  בלי שירותים, בלי מקלחות, חול וחום ושעות נסיעה בתוך קופסה…"

נו, לך תסביר עכשיו לסבתא את העניין.

מאחר שהריטואל הזה חוזר על עצמו בכל פעם, חשבתי וחשבתי והחלטתי להשיב בשאלה:  "סבתא, מה את מוצאת במפגש השבועי שלך במשחק הדומינו עם החברות?"

התשובה לא איחרה לבוא.  "זה מפגש חברתי שבו אנחנו מתעדכנות האחת במצבה של השנייה, מקשקשות, מרכלות, צוחקות, שותות תה, ואם מנצחים אז מרוצים, ואם מפסידים אז מתרגזים."

"בדיוק!  זה בדיוק מה שאנחנו עושים עם הג'יפים!"  אבל כמובן שהסאגה נמשכה ונמשכה עד שנפלה ההחלטה:  אני אצטרף אחר צהריים אחד למשחק דומינו עם החברות, וסבתי תצטרף לטיול קצר של כמה שעות ואז נחזור לשולחן הדיונים.

יום ד' בשבוע, השעה 16:30 בדיוק יקי אופייני.  אני וסבתי מגיעים למועדון בית גיל הזהב בחולון ופוגשים את החברות מסביב לשולחן.

"זה הנכד שלי, והוא מצטרף אלינו היום למשחק."

אל תפלו מהכיסא, ואלו המחזיקים את העיתון לצד האסלה – אל תישאבו פנימה, אבל היה ממש נחמד!  אתה מגיע למקום בו הזמן כמו עומד מלכת (לא מצחיק).  השקט…השלווה…הרוגע…מוסיקה קלאסית ברקע…  חבורה של חברות טובות שכל מה שיש להן זה האחת את השנייה, והדומינו – שהוא משחק חביב – הוא בעצם רק התירוץ לצאת ולהיפגש ובזמן שתיקה, להניח עוד קובייה.

עכשיו תורה של סבתי.  שבת בבוקר, לקחתי את סבתא לטיול קליל באזור הירקון.  קצת שקט…שלווה…רוגע…  נשמע קצת מוכר?!  לאחר עצירה קטנה לתה עם החברים, חזרנו הביתה.  בדרך אמרה סבתי, "אז עכשיו אני מבינה שהג'יפ הוא בעצם רק תירוץ לצאת ולהיפגש עם החברים."

חשוב לציין שכל הכתוב בסיפור נכון מלבד הקטע של הסבתא.

הכתבה התפרסמה במגזין 'הגה בשטח'.

לתגובות לחצו כאן

עמית