אמצע השבוע. תשע בערב.  סביר להניח שאתה מול הטלוויזיה, הילדים ישנים ואתה מפצח גרעינים.  מקסימום שעתיים ואתה כבר גמור במיטה.  אבל יש חיות לילה שבשבילן מתחילה החגיגה.

פעם הייתם יכולים למצוא אותנו בכל שבוע (היום והשעה המדויקים שמורים במערכת) יושבים בפאב שקט וחמוד בחצר בית שבכפר אז"ר.  פאב לא "שיקי", לא "איני", לא מוזיקה שמפוצצת לך את המוח, וגם האנשים – איך לומר – לא בדיוק צו האופנה, וזה מה שאהבנו במקום.  פעם בשבוע באופן קבוע מגיעים החבר'ה, יושבים על בירות ומתחילים לדבר על הטיול שהיה ועל זה שיבוא, מעט (אבל ממש מעט) על האישה והילדים וחוזרים לעניינים – איפה קונים את החלק הזה, איפה משיגים כזה, כמה עולה ההוא… בקיצור, שעמום אחד גדול.  אבל ככה זה גברים שאוהבים ברזלים.

המפגש השבועי הזה נמשך במשך שנים, וכך היינו עוברים חורף, קיץ, עוד חורף והנה עוד קיץ.  אתם יודעים איך זה שכבר יש לך מקום קבוע, יום קבוע, שעה קבועה, הטוסט והבירה כבר ידועים לך ולבעל המקום – פשוט מגיעים, יושבים והכול כבר מתנהל באופן אוטומטי.

עד שערב אחד התבשרנו על-ידי בעל הבית שזהו השבוע האחרון והמקום נסגר (טוב, כמה שנים יכול עסק להחזיק בלי אישורים?).

אין ברירה. חייבים למצוא מקום.

לאחר שבוע, נפגשנו בפאב תל אביבי וזה ממש לא עבד!  זה נראה כאילו באנו לתקן שם את הציוד.  אז החלנו מסכת חיפושים של מספר שבועות, שבסופה לא מצאנו בית חם.  אני כבר ראיתי איך אותו ערב בשבוע הופך להיות כמו כל ערב אחר – מול הטלוויזיה, גרעינים ולישון.

לאחד מחברינו לשולחן קוראים שחר. ולה אני מזכיר דווקא את שמו? – מיד תבינו.

שחר, ללא כל התראה, העלה רעיון מופרך, לא הגיוני ולמראית עין גם לא בר-ביצוע:  להעביר את המפגש למשלט 21. כולם קפצו והתלהבו כמו ילדים בחנות ממתקים אשר לא ניתנה להם כל הגבלה.  קבענו נקודת מפגש, היום והשעה כבר ידועים, והתחלנו לטפס.

את משלט 21 מכירים בודאי 90% מבעלי 4×4 – אם לא באופן אישי אז בטח בשם. תמיד גם ישנה מחלוקת לגבי העלייה – קל / בינוני / קשה. אז כנראה ש- 70% יאמרו "קל", אבל רק לאחוז אחד מתוכם באמת יהיה קל (כלי נכון ונהיגה נכונה); 20% יאמרו "בינוני" (אלה שעברו את זה פעם-פעמיים ולא מעוניינים לחזור על החוויה); ו- 10% יאמרו "קשה" (אלה שמספיק אמיצים להודות, או שהגיעו למקום עם RAV4).

בערך בחצות כבר היינו למעלה. "אוויר הרים צלול כיין!" פתחנו בירות, קפה, עוגות.

לאחר מספר שבועות, שחר החליט שמספיק משלט 21 – עוברים הלאה. "הלאה" משמע אתגרי יותר, אכזרי יותר, כואב יותר והבעיה הגדולה היא – שחר.  עד ששחר לא מגיע לפסגה, אף אחד לא זז!  או כמו שאומרים אצלנו "עד שהשחר יעלה…"  ולרוב, זה מה שקורה.  לפעמים מגיעים הביתה חבולים, ישר (אם יש זמן) למקלחת ולעבודה.

ולי, באופן אישי, חסר דבר אחד – הטוסט מהפאב.

מאת: עמית פריד
צילום: שלומי גולדשטיין

לתגובות לחצו כאן