והרי התחזית: "סוף שבוע סוער במיוחד, קר וגשום, ורוחות עזות העולות על 70-60 קשר…"

כך נשמעו החדשות ביום שישי, כשבשבת בבוקר אנחנו אמורים לצאת לטיול בדרום.

אני מתחבט עם עצמי וחושב – כן או לא? יוצאים או מבטלים?

אני עושה סבב טלפונים למספר חברים לקבל חוות דעת, וברור שאין תשובה סופית ואחידה. אחד אומר "סליחה, אבל ממש לא".  השני לא מבין בכלל מה השאלה.

שישי בערב. אני כבר מבין שההיענות לטיול רבה – מעל ל-20 כלים ולא פחות מ-50 איש עושים הכנות לקראת הטיול שבדרך.
בוקר יום שבת. מתחילים לצאת מהמרכז לכיוון דרום. עד עכשיו, אין שום תזכורת או הכנה לקראת מה שעומד לבוא.
שמונה בבוקר. צומת בית קמה. אנחנו שישה-עשר כלים – ממשיכים להדרים.
השיירה נוסעת. מראה השיירה לא מותיר ספק כי אנו נראים טוב! מכל רכב ישנם מבטים, עושים שלום ומצלמים.
נקודת המפגש האחרונה – שם מחכים לנו עוד שישה כלים. כבר מתחילים להרגיש את הרוחות הנושבות והחול בעיניים.

הכלבים נובחים והשיירה עוברת.

אנחנו ממשיכים בשלנו. אחד גרנד-צ'רוקי, אחד CJ7, שתי סופות, שמונה-עשר רנגלרים – מכל הסוגים הגדלים והצבעים. לאחר נסיעה של כקילומטר בכביש, כאשר הראות לקויה וכמו שאומרים "לא רואים ממטר", אנחנו שוברים שמאלה ונכנסים לשטח.

רוח קרב

בני מוביל את השיירה וכמו בעלטה, כולם אחריו. הרוח חזקה. חזקה מאוד. סופת חול מקיפה אותך מכל כיוון. הראות מגיעה ל-60 ס"מ לערך. בקשר מתחילות הקריאות – "אנחנו מפה לא ממשיכים.  לא רואים את הדרך." בני עולה בקשר ומודיע שנגיע – "פה בפנים אין רוחות ואין חול." אבל זה היה כבר מאוחר מדי. כמה חברים מחליטים "עד כאן", עושים אחורה פנה ומנסים למצוא את דרכם חזרה לכביש. ג'ורג' שבעל כורחו, לאחר שמספר כלים סבו על מסלולם, נשאר בדד בשטח – רוצה להמשיך, אבל השביל פשוט נעלם! "אני לא רואה כלום. לא קדימה. לא אחורה." בינתיים, בקשר, ניתן לשמוע את הבלבול – ממשיכים… חוזרים… לא רואים…  צפריר עולה בקשר ומודיע, "חברים, החלטנו לצאת בכל תנאי מזג האוויר, וכך נעשה." אני מודה שאני בשלב הזה מתלבט – להמשיך או לחזור עם שאר החברים? מי שהחליט עבורי היה אופק – בני בן השנתיים וחצי – שלראשונה בחיי ובחייו אמר את המשפט "אבא, אני רוצה לכביש".

רוח הנחישות והנתינה

איך קרה שדווקא בטיול קשה ומורכב בתוך כל רוח הסערה ובכל הסיפור – קיים עוד סיפור – גם הוא מלא רוח. רוח של רצון טוב ונתינה.

מזה זמן רב חיפש בני דרכים לצרף לטיולי המועדון את חברו רפי המרותק לכיסא גלגלים. לא פעם הציב בפני את השאלה "איך עושים זאת?" ובגילוי נאות, לי זה היה נראה בלתי אפשרי – הכניסה לרכב והיציאה ממנו, הצרכים הבסיסיים במהלך הטיול וכמובן, כשיוצאים לשטח – הבלתי צפוי הוא דווקא הצפוי מכל…

אז כמו שכתבתי קודם, אני נמנה על אלה שחזרו חזרה ולא המשיכו בטיול.  אך בנקודה זו, אני רוצה להביא בפניכם את דבריו של רפי –

כל כך.. נהניתי להיות איתכם,
ביום שכולו רוחות.
רוחות.. של רצון טוב
רוחות.. של אהבה
רוחות של נתינה.. ללא גבול.
כנראה , שיכולתו של הג'יפ מדבקת..
ואין דבר העוצר את הרוח שהייתה במפרשים של בני.
אומר לכם בשפה חדשה שלמדתי… – רנגלרית:
אם תרצו – אם נרצה. .. שום זלזל ושום בוקר לא יוכל לנו.

זהו, חברים.  לכו לכל הרוחות…

עמית

לגלריה המלאה לחצו כאן

לתגובות לחצו כאן