נהיגה בוויליס של משפחת קירשטיין משולה למסע בזמן, לתקופה אחרת ולחוויה עם הג'יפ שהמציא את סאגת רכב השטח המשפחתי (SUV). חזרנו ללא מילים…

המחוג מורה על 40 מיילים לשעה, שבחישוב מהיר הם 65 קמ"ש, זו מהירות השיוט של וויליס סטיישן וואגון.

דודו קירשטיין אוחז בהגה ומתמקם בנתיב הימני וכל התנועה בנתיב שמשמאלנו גם יורדת למהירות זחילה כדי להתפעל מהיצירה המקסימה שנראית כאילו רק אתמול יצא מפס הייצור באוהיו. מהירות שכזו יכולה לתסכל, בעיקר אם אתם חובבי הגה, וחוף, שנוהג מאחורינו בגרנד צ'ירוקי החדש, נינו של הוויליס אכן עוטה הבעת סבל, אבל על סיפון הוויליס יש חגיגה ונוסעיו לא מפסיקים לחייך ולצחוק. הדרך מהמטרופולין ת"א ליער בן שמן מעולם לא הייתה ארוכה יותר ומהנה יותר.

עבר

את הרומן של ג'יפ עם וויליס כל ילד שאוהב קצת בוץ מכיר, אבל לא רבים יודעים כי וויליס ייצרו לפני מלחמת העולם השנייה בעיקר מכוניות כביש מפוארות במיטב המסורת האמריקאית. כי לכן היה זה טבעי שאחרי המלחמה ישלב היצרן בין רכב שטח למכונית כביש או מה שמוכר כיום כ-SUV.

וויליס היו הראשונים להיכנס לסגמנט עם דגם הסטיישן וואגון המככב כאן (אף שיש הטוענים שזכות הראשונים שמורה דווקא לסברבן של שברולט, אך זה לא הציע הנעה כפולה עד 57' ולכן אנחנו מצדדים בוויליס…). בארה"ב היה הוויליס להצלחה מסחררת וגם בארץ הוא קצר שבחים והפך חביב על רבים, ואחד מהם היה הרכב הפרטי של משפחת קירשטיין. אבי המשפחה, שמוליק (סטן) קירשטיין היה עובד חברת חשמל בתפקיד מנהל עבודה של בניית קווי המתח הגבוה ובעקבות כך נזקק לרכב שטח קשוח, אך גם לא ספרטני ועם שימושיות יומיומית. בשנות ה-60 ההיצע בארץ היה כה מצומצם וסטן שהיה ידוע בכישורי הנהיגה הטובים שלו (ושעברו גם לבנו, דודו, שבעבר כבש באופן קבוע את המקום הראשון בתחרויות הראלי-רייד בארץ) היה אחראי באופן בלתי פורמלי על בחינת ורכישת רכבי שטח עבור חברת החשמל ובחר בוויליס. באמצע השבוע היה סטן נוהג "בר בשטח" וקובע את תוואי הכבלים, אבל זה לא היה מספיק לו וגם בסוף השבוע היו יוצאים כל משפחת קירשטיין לתור אחר הארץ על נופיה הבתוליים.

כשהיה דודו בן 13 נפטר אביו ולפני כ-7 שנים החליט, בעקבות רגשות נוסטלגיים וגעגועים שהתעוררו לתקופה ההיא לרכוש וויליס בדיוק כמו שהיה בבעלות אביו. דודו החל לחרוש את הארץ בחיפושים אך אלו העלו חרס כשההיצע כלל בעיקר גרוטאות מחלידות. למרות שמוסך 'עמל פורד/מאזדה', אחד הגדולים בת"א, בבעלותו, החליט שהוא לא מעוניין להיכנס לפרויקט שחזור מקיף ולכן הפנה את מאמציו לאמריקה ובילה לילות ארוכים מאחורי מסך המחשב בחיפושים. לבסוף נמצא רכב שריצה את דרישותיו של דודו, פרט לצבע שאותו פחות אהב אך הוחלט להתפשר בעניין. העובדה כי הוויליס הוצע למכירה אצל דילר של פורד רק הקלה על דודו את ההתקשרות וחיש מהר הושם הוויליס על מכולה בדרכו לנמל אשדוד. המשפחה התכנסה כולה לקבל את "האנדרטה" על גלגלים וכך נכנסו לתא הנוסעים, כשכל אחד מבני המשפחה יושב במקום הקבוע שלו מאותם ימים (פרט לדודו שאחז בהגה) ואת ההתרגשות הם מספרים, אי אפשר להביע במילים.

מאז לא נסע הוייליס יותר מידי, פעם אחת ירד לאילת, באחרת הגיע לתחרות 'מיס ג'יפ' שארגן מועדון הרנגלר הישראלי ומגזין 'הגה' ומרגע שראו אותו השופטים (גילוי נאות – אלו היו אני וקינן העורך), נשארה ההתלבטות רק לגבי המקום השני, אבל דודו מספר שהוא לא צריך לנסוע בו. "מספיק לי להיכנס פנימה, לשבת מאחורי ההגה, להריח את הריח שלו ולהפליג בזכרונות…" הוא אומר. ובכל זאת אנחנו לא עורכים כתבות במגרש החניה ולכן יצאנו לשטח לנסות לחוש ולהתחבר לחוויות של משפחת קירשטיין מלפני ארבעה עשורים.

הווה

כביום היוולדו מניע ה'הוריקן' (F161 – ראש מנוע שטוח) את ששת בוכנותיו בנגיעה. אנחנו יוצאים לדרך כאשר אני ישוב על הספסל לשלושה מלפנים (יש ספסל לעוד שלושה מאחור) בקצהו הימני כך שיש לי זמן להתרשם מתא הנוסעים. הכל נשמר בצורה יוצאת דופן ונדמה שאנחנו באמצע המאה ה-20, ממש לא בתחילת האלף השלישי. הריפודים, הדיפונים, קורות העץ על הרצפה ואפילו התוויות המקוריות שמפרטות את תפעול הגיר ותיבת העברה נראים כאילו לא חלפו 52 שנים מאז עזב את פס הייצור. אין כאן מזגן אבל פתיחת החלונות המשולשים תורמת להכנסת כמות אוויר נכבדת שמסייעת לנו בהתמודדות עם החום של תחילת האביב. בכניסה לשטח דודו מבצע את טקס נעילת הטבורים (לוקרים), מנהג שכבר כמעט ונעלם מהעולם ומוסיף עוד קורטוב נוסטלגיה. שלוש ידיות הילוכים יש כאן, האחרת לגיר המכיל שלושה יחסי העברה קדמיים, השניה לשילוב ההנעה הכפולה והשלישית משלבת את ה"פרונט ספיישל" או בעברית של היום; הילוך כוח – LOW. על צמיגים דיאגונלים עם 40 PSI וקפיצי עלים עתיקים עובר כל גרגר עפר בשידור ישיר לעמוד השדרה, אך הורדת הלחץ לסביבות 20 PSI משפרת פלאים את הנוחות. יד אחת על החלון והשניה על ההגה ואנחנו מתנהלים בנינוחות בשבילי היער כשכל רוכב אופניים מניף אגודל לאות עידוד והערכה. הוויליס מרגיש בבית על השבילים כאן והוא נראה מתאים בהרבה לסביבה מהגרנד צירוקי שמלווה אותנו מאחור. אני מנסה לנצור במוחי כל שנייה מתא הנוסעים כי אני יודע שזו חוויה חד פעמית ודודו שקולט את ההתלהבות שלי מציע לי להתחלף. איני אוהב לנהוג על מכוניות של אנשים אחרים, בטח לא על יצירה מושלמת שכזו שמקומה במוזיאון ולא בשבילי הכורכר ולכן אני ניגש בחשש רב, אבי ליאון (חבר קרוב של המשפחה שהצטרף אלינו ליום המבחן) מסייע לי לכוון את המושב ואני יוצא לדרך לסיבוב קצר שמתברר כמסע בזמן. דוושות המצמד והבלם יוצאות מהרצפה ויש להתרגל לתפעולן, כולי מרוכז ואני משלב את ההילוך הראשון שממוקם איפה שבכל מכונית אחרת ממוקם ההילוך השני. מוט ההילוכים מזכיר לי את טרקטור הפרגסון הישן של הקיבוץ ותפעולו נוקשה, אבל זה חלק מהחוויה. ההגה הארוך מחייב תפעול זריז אבל הוא מספק רדיוס פניה של מכונית מיני והנה לפני שהספקתי להגיד 'וויליס סטיישן וואגון' החלטתי לסיים. כי כלי כזה לא באמת צריך לבחון לעומק והחשש לשבור או אפילו לשרוט אותו מסיים את ההתנסות הזו מהר מאוד. למרות שיש לו הילוך כוח קצר נמנענו מלאתגר אותו כי החוויה היא העיקר כאן ובשבילה מספיקים בדיוק שתי דקות נהיגה. זמן קצר, אבל היו אלה ללא ספק שתי הדקות המהנות ביותר שלי מאחורי הגה כלשהו.

העתיד

הבנות של דודו, שיר ומור לא ממש מתחברות לוויליס המסוקס, אבל כנראה שכדי ליהנות ממנו צריך הרבה רגשות נוסטלגיים ולהיות רומנטיקן חסר תקנה. הוויליס הזה לא יחרוש את המדבר (למרות שכבר ביקר באילת) ולא יפרוץ כמו הוויליס של סטן, שבילים חדשים. אבל זה לא משנה, כי רק להביט בו עושה לכל עובר אורח טוב על הנשמה, מעלה הרבה זיכרונות מכל מי שחי בתקופה ההיא ולמשפחת קירשטיין הוא משמש מזכרת מתקופה אחרת, מזכרת שגורמת להם אושר ועצב יחד. אנחנו רק רוצים באמת להודות להם מעמקי נשמתנו על שנתנו לנו את הזכות לחוות את החוויה שהם חוו לפני 40 שנה.

גרנד צ'ירוקי פוגש וויליס סטיישן וואגון

במפגשים כאלה תמיד מעניין לראות את האבולוציה שעבר מוצר מסוים. הרי כמו כל אדם הדומה באופיו להוריו גם בגרנד צ'ירוקי קיימים הרבה דברים בזכות הסבא שלו. הרבה מוטיבים משותפים לשניים, אבל להשוות ביניהם יהיה כמו להשוות בין המוסטאנג D51-P, גיבור מלחמת העולם השניה ל-F35 מטוס הקרב המתקדם בעולם. מבחינת תשומת לב וקסם אישי יכול הסבא ללמד שיעור את נכדו. כי למרות שהגרנד צ'ירוקי ניכן בעיצוב מרשים ולכשעצמו מושך הרבה מבטים, כשהם עומדים יחדיו הקשיש זוכה לכל תשומת הלב מהסביבה. בכביש אין על מה לדבר, אבל דווקא בשטח, כשהוא חמוש ב'פרונט ספיישל' קצרצר ובסרנים חיים וחסונים מסוגל הוויליס לטפס במקומות בהם הגראנד ישאיר הרבה שאריות פלסטיק ויעשיר את המוסך.

מה לעשות, במקרה הזה גובר הברזל על האלקטרוניקה.

גרנד צ'ירוקי החדש הופיע אצלנו כבר בגיליון 141 במבחן בכורה בלעדי והוא ג'יפ טוב מאוד, הנושא בזכות ולא בחסד את גריל שבעת הפסים מלפנים. למעשה הוא אולי הרכב הטוב ביותר שקרייזלר הציגה בעשור האחרון, כזה שסוף כל סוף מביט אל המתחרים ולא מוכר עצמו רק על סמך שם המותג או רגשות פטריוטיים. אלא שמפגש עם אייקון שכזה פשוט גורם לו להיראות מעט אנמי. האם בעוד 50 שנים בעתיד הירוק (שחור?) שופע מכוניות החשמל יהיה הגראנד צ'ירוקי לאייקון ולמושא להערצה? קשה לדעת, והוא בוודאי לא יהיה אוונגרדי כמו הסבא רבא שלו. אבל הגרנד החדש ללא ספק ממשיך ומשמר את המסורת המשפחתית ארוכת השנים ובמחיר של 270 אלף שקלים הוא כנראה עסקת השנה בשטח.

לתגובות לחצו כאן

מאת: ניר בן זקן
צילום: נועם עופרן