עוד לפני היציאה עוררה המילה "חלום" שרעפים פילוסופיים, והתחבטנו בהם קשות; האם חלום מוטורי הוא חוויה מתמשכת או רגע אחד של אושר, למשל תריסר הקפות לוהטות במסלול נורבורגרינג? אולי החלום הוא התפוצצות אדרנלין עם הטרופי-טראק של רובי גורדון בבאחה-1000? או שמא אעדיף להיות נהג המשנה של קארלוס סיינס בדיונות המדהימות של הדקאר? אלו בהחלט חלומות משובחים, אבל אנחנו חיפשנו פנטזיה מציאותית קצת יותר, שאפשר לממש אותה גם בישראל, משהו שעשוי להיות בר השגה – אם לא עבורנו, אז לפחות עבור קוראינו המאותגרים פחות כלכלית. בתור "עשירים ליום אחד" החלטנו לבחור ברכב השטח שהיינו רוצים להחזיק בבית, מלבד המכונית הראשית שלנו. רכב החלומות אינו אמור להיות זול לקנייה ולתחזוקה, שומר ערך, אמין  או שימושי; הוא צריך להיות רכב שנשמח לראות אותו בחניה בכל בוקר, שיעניק לנו את מלוא הכיף, ביציאה לסיבוב שטח מזדמן. האילוץ היחיד שהטלנו על עצמנו היה לבחור ברכב הנמכר בישראל באופן סדרתי, וזה פוסל מיד את כל כלי הרכב שאנחנו באמת חולמים עליהם… תשמחו בוודאי לראות שאפילו באולמות התצוגה שלנו יש עגלות הראויות לפנטזיה!

מה הוא חשב לעצמו?

אני עוד מסוגל להבין מה טעם מצא קינן כאשר בחר בדיסקברי 4; אתם יודעים, האליפסה הירוקה, בעיניו הוא ראה דיפנדרים משתכשכים בקאמל טרופי, באוזניו שמע תינוקות מצווחים במושב האחורי, אני רואה את התמונה. אבל אני לא מבין מה חשב לעצמו ניר בן זקן כאשר בא למבחן בטנדר. טנדר אני אומר, משאית! נכון, ה-350F גדול ושחור, יש לו מנוע כביר, והוא אוהב לכשכש בזנבו על אספלט ועל כורכר, אבל "חלום"? זה מה שאתה בוחר כאשר נותנים לך פנקס צ'קים פתוח? לא אכפת לי שאי אפשר להחנות אותו ברוטשילד, הרי בחלומות שטח עסקינן, אבל למה לא לבחור משהו שמסוגל להשתחל בשביל מדברי מתפתל, כלי שאפשר לחלץ אותו בלי להזעיק את טייסת מסוקי היסעור הקרובה?

זיגמונד פרויד היה בוודאי מסביר לנו מה הקשר בין דמותו הכבירה של ניר (1.45 מטר, כולל נעלי מגפי "רדבק" אוסטרליים מוגבהים) ובין מידת רכב חלומותיו, אבל אנחנו מעדיפים לפרגן ולומר כי אלו ממדים שניר התרגל אליהם כאשר בילה את מיטב שנותיו בהאמרים צבאיים… גם אני נהגתי בג'מוס השחור, התענגתי על כמה החלקות כוח שהצלחתי לעשות בלי לרסק את הסלעים שמסביב, והאמת? בעלייה טכנית להר קומות הפתיע ה-350F בענק, והגיע למעלה בלא שריטה. הכי חשוב – העמסנו לארגז שלו משטחי קרשים למדורה, שולחנות, כיסאות, שקיות אשפה מטפטפות ואת כל הדברים שבעלי טנדר מכל סוג ומידה צריכים להתרגל אליהם.

ומה עם הדיסקו 4? האמת, זהו רכב מדהים. בכביש הוא מעניק חוויית נהיגה רגועה ובטוחה משולבת בעקצוצי ספורט, כאשר נחה עליך הרוח. בכביש הוא לימוזינה, ובשטח? האלקטרוניקה והפניאומטיקה חוברות לתובנה עמוקה של נהיגת שטח, והדיסקו מתמודד עם מכשולים כאילו היה סיקס או דיפנדר. לא חסר לו דבר], אבל היה אפשר לוותר על פלסטיקים רגישים, צמיגי כביש שאי אפשר להוריד מהם מספיק לחץ אוויר ועל כל כך הרבה דברים העלולים להתקלקל למרגלות המדרגה של מעלה ורדית!
האמת היא שדיסקו 4 הוא רכב מדהים. תן לו את השביל המהיר של נחל אמציהו, זרוק אותו על הסלעים של חורשן, הוא יאכל הכול באדישות צוננת. זו בדיוק הבעיה שלו מבחינתי. הוא מכונה מושלמת מדי, אדישה מדי, נפלאה מדי. זהו רכב מושלם לשינוע המשפחה בעיר ובכפר, אבל לחלום עליו בלילה? לא אני!

המקום הנמוך ביותר בעולם

מכיוון שידענו כי יהיו התנצחויות חמורות בין חברי הצוות גייסנו לעזרה את השופט העליון ג'וי בירן – עליו תוטל המשימה להכריע מה הוא רכב החלומות המושלם. ג'וי הוביל את שיירתנו הצנועה מערד לאורך צינור הגז, נחלי דימונה וחמר. המסלול הטכני לא הציב שום בעיה בפני הרנגלר והדיסקו, ובמידת הזהירות המתבקשת, גם הפורד עבר אותו בקלילות. עם מתלים משופרים קמעא היה ה-350F בולע את המסלול בלי למצמץ, אבל אפילו במצבו הסטנדרטי – המנוע המדהים ותיבת העברה הצטרפו לנעילת דיפרנציאל אחורית, שאפשרו להעביר את כל הסוסים האלה אל הקרקע.

הבעיה האמתית שלנו הייתה שהיה חם. חם מאוד. המזגנים עשו עבודה טובה, אבל עם 42 צלזיוס בצל (ולא היה צל) התחילו להסתמן בקיעים במורל המשלחת. בהתייעצות חירום החלטנו לוותר על מעלה יאיר, והתכנסנו אל מימיו של המעיין החבוי ליד נאות הכיכר. מי שמכיר את המקום יודע שאלו לא בדיוק מי מעיין זכים, אבל פעילותם השוקקת של דגים וסרטנים מעידה שאיש עוד לא מת במים האלה. הרכיכות העירוניות (וננקוב לדיראון עולם בשמותיהם: קינן, נועם, עמית וליאון) נשארו להשקיף עלינו מבחוץ, בעוד ג'וייקה ניר ואנוכי מתמוגגים מהמים המעופשים, ומאפשרים לדגיגים לבצע בנו פדיקור אורגני למהדרין (חכה-חכה רמי, תופעות הלוואי מגיעות כעבור שבועיים – קינן).

מאסטר שף – הגרסה המדברית

"רמי", היה לוחש בצרידות אייל שני; "הצלחת להכניס למלון הזה את צינת השחר ואת מתיקות ילדותך האבודה, ואף החזרת אותו משממת הצפון אל הרחם המדברי של הערבה"… כך היה לואט אייל, אבל אנחנו פילחנו את המלון הצונן על מצוקיו הדוממים של מפל חצרה, ניגבנו את שפתינו והמשכנו במשימתנו הקדושה. לעת ערב הגענו לחניון הלילה במכתש הקטן, פרשנו מחצלות והקמנו את אש המזבח.

לפני היציאה נקבעו המשימות – ניר קיבל עליו את קניית הבירה, וג'וי התנדב להכין פויקה לתפארת; שוחר פויקה מושבע אנוכי, אבל אני יודע שלאחר יום שטח ארוך קשה ההמתנה כמוות. הכי טבעי היה לצלות מתאבני קבב וסטייקים, אבל לי בא דווקא לפתוח Noodle Bar  מדברי; "לערבב סויה וג'ינג'ר עם בשר בקר ותפוח של אדמה?" היו בוודאי מתנפלים עליי החברים רושפלד & שני, אבל אני מה'כפת לי? לא הייתי בתחרות עם אף אחד, החבר'ה טבחו בווק במצמוצי שפתיים (רמי, המצמוץ לא היה של טעם, אתה שרפת לנו את התחת עם החריף – קינן), וג'וי הוסיף חצילים למדורה. בעודי מנמנם על המחצלת ורוח המדבר מצננת את גופתי הלוהטת, הצצתי עוד פעם ברנגלר שאהבה נפשי, רכב החלומות שבחרתי לרדת בו למדבר.

דבר הבוחר – רמי גלבוע
Only in a Jeep

זה לא רק שאני הכי זקן בחבורת המשוטטים אלא שגם יש לי קצת ניסיון בחלומות (אני טוב פחות בהבנת המציאות, אבל לא מדברים על זה היום). היו לי שלושה לנד רוברים, עשיתי שישה מסעות איסוזו צ'אלנג' בטנדרים, והיה לי רק סיקס אחד. עד היום אני מחפש מחליף ראוי לסיקס, ולדעתי – את רכב החלומות אפשר למצוא רק במקום שהכול התחיל בו: Jeep כשר למהדרין. אני לא איש של מותגים, ואני בוחר בג'יפ רנגלר מכיוון שלמרות כל הפשרות, הפלסטיקה והאלקטרוניקה המפרידות בין רנגלר 2011 ובין הסיקס הקשיש זצ"ל, האנשים הטובים מקרייזלר הצליחו לשמור על הליבה המקורית, על גרעין הג'יפאות הטהור. גם היום רנגלר הוא הרכב הוורסטילי ביותר בעולם: יש קצר ויש ארוך, אפשר לנסוע בו סגור או פתוח, עם דלתות או בלי דלתות, עם חלון קדמי המופשל על מכסה המנוע, עם תחושת קלילות ונינוחות ששום רכב אחר – ובכלל זה דיפנדרים, טויוטות, 3H ושאר טוענים לכתר – אינו מסוגל להעניק. המנוע הנוכחי והגיר הפרימיטיבי מעצבנים? נכון, אבל זה לא נורא, ובשנה הבאה יגיע מנוע ה-Pentastar 285 כוחות סוס עם תיבת חמישה הילוכים, ובא לדטרויט גואל.

אני מחכה שמחירי הרנגלרים הארוכים ירדו עוד קצת, ואז אקנה לי אחד כזה, לבן. לא אעמיס עליו את כל השיפורים של רכב המבחן, יש בו כפליים מכפי שבאמת צריך; אסתפק בהגבהה צנועה ובצמיגים מוחצנים פחות, אתקין גג ברזנט "ביקיני" ודלתות "חצי", ויהיה לי רכב שטח רוחני ומענג, עם עבירות מופלגת ועמידות בפגיעת סלעים. הג'יפ הזה ינשום וידבר אליי ברוח המקורית והנכונה, וייקח אותי ואת דורית לעבר השקיעה הוורודה. ג'יפ רנגלר אנלימיטד הוא רכב החלומות הנבחר שלי!

דבר הבוחר – ג'וי בירן
חלומות ומציאות

שמחתי לקריאתם של רמי, ניר וקינן להצטרף לאירוע החלומות. ולו רק כדי לממש במקצת את חלומי האישי, שאפרט עליו – אך לא רק – מיד. אני תמיד בעד יציאה לשטח עם אנשים טובים וכלי רכב מעניינים, ובליל ירח מלא זו חגיגה משולשת.
כששמעתי על קונספט הכתבה ורכבי החלומות של החברים לבית "הגה" חייכתי לעצמי, ובו בזמן תכננתי את ההתנקשות באחד מהם, אשר הפקיע ממני את רכב חלומותיי, לטיול הזה לפחות.

לשאלה הנצחית בנוגע לרכב החלומות אין תשובה אמתית והחלטית; זו משתנה לאורך חיינו ובהתאם לחשיפה שלנו לתענוגות החיים ולפלאי הטכנולוגיה. כך מצאתי את עצמי יותר מעשור וחצי של חיי מאוהב ונוהג ב-CJ7 פתוח, מאושר עד הגג (לא היה גג באמת) ולא מחפש חלופה.
עם הזמן, הנסיבות, הפינוק וההתברגנות עברתי לדיסקברי, וזה שירת את רצונותיי בצורה נפלאה. למרות זאת, במשך שנים הייתי לוקח לאילן חברי את ה-CJ7 שלו כדי להרגיע את הנשמה, והייתי שמח גם לשוב למושב הדיסקברי המפנק.
בפינה שאינה חשוכה כל כך בלב נשאר הרצון הבלתי מתפשר לחזור לדבר האמתי – ומבחינתי זהו הג'יפ הפתוח. זו בדיוק הסיבה שתכננתי "תאונה" לרמי כדי שאוכל לנהוג ברנגלר.
למזלי, מזימתי לא עלתה יפה, אבל זכיתי למוקפץ מצוין, וגם השתלטתי על מושב הרנגלר ללא בעיה (הוא איש נחמד הרמי הזה).
אז כן, אני לא חולם עוד על CJ7 כי הוא ישן מדי ואני מפונק מדי, אבל הרנגלר החדש הוא כלי מדהים לטעמי. המקביל הנוח יותר לאופנוע שטח, שזה החיבור המושלם עם הטבע.
בנוגע לשני הכלים האחרים? את קינן שאלתי אם יש כזה גם לגברים, ולסיבות של ניר לבחירת המפלץ לא נכנסתי, פשוט לחצתי גז בלי סוף והשארתי מאחוריי שני פסים שחורים…

דבר הבוחר – ניר בן זקן
החלום שלי

אי אפשר להסביר אהבה, היא משהו שפשוט מרגישים. את הדיסקברי אפשר להעריך, אבל לא לאהוב באמת; הוא מבצע את הכול בכזאת שלמות שמנטרלת כל יסוד רגשי. את הרנגלר אני אוהב מאוד, ומכלול התכונות שלו כנראה יגרום לי, כמו לרמי בעוד כמה שנים, לקחת אותו לחופה. אבל אם מוציאים מהמשוואה כל שיקול הגיוני, פורד F350 הוא זה שמדבר אליי יותר מכל מה שנמכר כאן. אני אוהב את המראה המסוקס שמסב הנאה גם רק מלהביט בו, את הישיבה הגבוהה, והוא בכלל לא פראייר בשטח. אבל הכי כיף זה לשייט על מאה קמ"ש ב-1,500 סל"ד, ואז, כשעוקפת אתכם מכונית ספורט, נניח אודי R8, אפשר להכניס את האליפסה הכחולה על הגריל עמוק בתוך המראה המרכזית של הנהג שחשב שהוא עוקף משאית מגושמת (וזה סיפור אמתי). יש לו מגרעות רבות, אבל אִתן, ואולי גם בגללן, פורד F350 הוא הרכב שאני הכי אוהב. לפחות עד שבדלק מוטורס יואילו בטובם להביא את ה-F150 ראפטור…

דבר הבוחר – קינן כהן

השמש הייתה כדור צהוב ולוהט במרכז השמים, ציפור לא צייצה וזבוב לא עופף. הלווייתן השחור הביט במעלה המסולע, וזה החזיר לו פרצוף קשוח. כמה נהמות, ברד של אבנים, ובסופו של הדו-קרב, בצהרי היום, נכנע ההר ל-400 הסוסים מבית פורד. אחריו הגיע הרנגלר של עמית, מתפתל כמו נערת גומי בקרקס, שולח את צמיגיו במהלכי מתלה שהגדירו מחדש את תורת הנדסת המרחב והטריגונומטריה. בסוף אליפות אירופה בהתעמלות קרקע סימן גם הוא V על המעלה. רק אני יושב למטה בדיסקו, לוחץ על כפתורים, מסובב חוגה, שם את יהבי על האלקטרוניקה, מודע לחלוטין לכך שעל הכף מונחת לא רק דאגה לשמי הטוב ושלמות הכרכרה הבריטית – אלא משהו כמוס הרבה יותר שצץ רק כשנאספת קבוצת גברים טעונת אגו. ניר מכוון אותי ומדלג מצד לצד, נועם גוחן על הסלעים, מנסה לצוד זוויות צילום נבחרות, רמי וגו'י מביטים בהערכה איך מטר אחרי מטר הדיסקו מתקדם בנחישות אל שיא הגובה. רק אני יושב שם בפנים וקולט שאין, אין ולא יהיה, על קטע התיפוף ב-moby dick של לד זפלין. עזבו אותי מכל הברזלים של חוטבי העצים האלו, דיסקברי הוא הסמארטפון של השטח, והעולם שייך לחוויית הדור הרביעי.

דבר הבוחר – עמית JK פריד
מלחמת הכתבים

"אז עם איזה רכב הייתם חוזרים הביתה?" שאל קינן. אחד-אחד נתנו את תשובותינו. אמנם אני חייב להישאר נאמן למותג (JEEP), אבל אחרי החוויה שעברתי לא אהיה נאמן לקוראים אם אומר בפה מלא – ג'יפ.
אני מודה שזו הנסיעה הראשונה שלי בלנד רובר דיסקברי 4 וגם בפורד 350F, אבל כבר בתחילה היה ברור לי שהפורד לא בא בחשבון! בשום צורה שהיא! לא המראה! לא הנסיעה! לא פנים הרכב! בקיצור, סליחה ניר, אבל זה פשוט "לא".
את הרנגלר כמובן אני מכיר, רגיל אליו וגם נהנה ממנו מאוד, אבל בבוקר היום השני, לקראת סוף המסע, נפגשו המבטים, העיניים שלי הסתכלו ישירות בפנסים של הדיסקו, התיישבתי – ובום. גם אחרי 150 ק"מ בכביש ובשטח היה צריך כוח עצום כדי להרים את הלסת השמוטה מיכולות המכונה הזו.
אבל עזבו. אני בכלל לא הגעתי בשביל המכוניות, המבחן האמתי שלי היה לבחון מי מהכתבים הוא איש השטח הרציני, זה שהייתי לוקח הביתה – זה עם החזות המסוקסת, מהלכי המתלה המדהימים ושמקפיץ הכי טוב בשטח…
סלחו לי כולכם, אבל בשבילי במקום הראשון במבחן הזה האיש הזה הוא רמי גלבוע.

תודה ענקית

חדי העין שביניכם הבחינו בוודאי כי רנגלר המבחן אינו ממש סטנדרטי. יומיים לפני המבחן אושפז רכב המבחן של מכשירי תנועה, ותיקונו היה מעבר ליכולתם. להצלתנו נזעק יקיר המערכת עמית JK פריד, רנגלריסט מושבע שהקים ומנהל את מועדון Wrangler-life וגם כותב פה אצלנו את הטור "מוריד הילוך". עמית, כמי שמוביל אתר אינטרנט פעיל לקהילת Jeep, צייד את הג'יפ שלו בכל מה שצריך, ועוד. נציין לטובה את צמיגי המיקי תומפסון ואת מערכת המתלים של Full Traction, שהרשימה מאוד. בתא המטען מורכבות מגירות נשלפות של חיים רכס, והג'יפ הזה הוא באמת רכב חלומות מופלא. אז תודה גדולה לעמית, שחלק אתנו את חלומו האישי, ואנחנו מקווים להמשיך לראות אותו בשטח – אפילו שהוא כבר נשבע כי עם חבורת ליצנים כמונו הוא לא יצא שוב לשום טיול וסיוט שטח…

מאת: רמי גלבוע
צילום: נועם עופרן